אלפי שנות קיום – שבטים דומיננטיים במזרח אפריקה

הגלובליזציה הביאה להתפשטות מנהגי המערב ברחבי העולם, מנהגים שלא פסחו גם על מדינות באפריקה. תהליכים של עיור, התפתחות השפה, תעשייה, קשרי מסחר ועוד משתמשים כיום באמצעים טכנולוגים מתקדמים שעוזרים לנו לנוע בקלות ממקום למקום ולהשתלב בקלות יתרה גם במדינות רחוקות. אך לצד ההשתנות הגלובלית, ישנם אזורים במזרח אפריקה בהם עדיין נשמרים חיי שבט אפריקאי הפרימיטיביים מבלי שהושפעו מהתפתחות האנושות כמעט בכלל. שבטים אפריקאים אלו שומרים בקנאות על אורח חייהם הקדום, על שפת אבותיהם ועל מנהגים וטקסים שחלקם נראים לאורח המערבי המצוי כתמוהים במיוחד, וחלקם כה מיוחדים ומרתקים שצפייה או השתתפות בהם גורמים לנו להעריך את הפשטות שבחיים. אין ספק כי ביקור באחד מהכפרים של שבטים קדומים אלה במזרח אפריקה מספק הצצה אותנטית ונדירה לתופעה אנושית שייתכן ובעוד עשרות שנים תיעלם מן העולם.

שבט מסאי – קניה וטנזניה

בני שבט מסאי הם ככל הנראה הקבוצה האתנית המפורסמת ביותר באפריקה; סמי-נוודים המתגוררים בעיקר בקניה ובצפון טנזניה. על פי תולדותיהם שבעל פה, מקורם של אנשי המסאים הוא בעמק הנילוס בצפון אפריקה. בדומה לשבטים רבים אחרים הם היגרו דרומה בחיפוש אחר אדמה טובה ופורייה יותר עבור הבקר שלהם, חיפוש שפעמים רבות הוביל למתקפות אלימות ועקובות מדם מול שבטים אחרים. אולי פעולות אלה הן מה שבנו את המוניטין שלהם כלוחמים עזים, אך האמת היא שחייהם של המסאים סובבים בעיקר סביב הבקר שלהם.

גם בימינו, המסאים הצליחו לשמור על רבים מהדרכים המסורתיות שלהם, עם זאת, מדי שנה, הקיום שלהם הופך להיות יותר ויותר מאתגר. יכולתם לרעות את הבקר בשטחים גדולים פחתה באופן משמעותי עקב העיור הגובר בשמורות מסאי מארה וסרנגטי, שהיו בעבר שטחי מרעה של מסאי. בנוסף, פשיטה על עדרי בקר אסורה כיום, מה שגורם למסאים לאמץ אורח חיים מעט מיושב יותר. ואף על פי כן, המסאים הפנו עורף לפיתויים שהמערב מציע, ולמרות החינוך, התרבות וההשפעות התרבותיות המערביות, הם נותרו נאמנים לאבותיהם ולדרך החיים המסורתית שלהם, מה שהפך אותם לסמל חזק ביותר לתרבות מזרח אפריקה.

בני המסאי היו מאז ומעולם שבט צבעוני ומעוטר להפליא, כל בני ובנות השבט, כולל תינוקות מעוטרים ומקושטים. הגברים נהגו לצבוע את לבושם באדום כדי ליצור בידול משבטים אחרים וגם כדי שאם לוחם ייפצע בקרב, הדם לא יראה על בגדיו ולא תיחשף עומק פציעתו מול האויב. כיום המסאים לובשים גם בגדים בצבע כחול, שחור ומשובץ. הנשים עוסקות בשזירת חרוזים, עיסוק עתיק יומין אשר מגדיר את זהותן ומעמדן בחברה, יחד עם קישוטים וציורי גוף. המסאים דוברים את שפת המסאי, שפה נילוטית מזרחית הקשורה קשר הדוק לשפתם של אנשי סמבורו במרכז קניה, אך מרביתם דוברים גם סווהילי, שפת מזרח אפריקה.

דת, טקסים ומנהגים

מסורות וטקסים רבים נערכים על ידי אנשי מסאי, המפורסם ביותר הוא ריקוד הקפיצות של הלוחם, במהלכו בן מסאי צעיר מזנק לאוויר ממצב עומד כדי להפגין כוח וזריזות. טקס זה מסמל את המעבר מילדות לבגרות.

אחת האמונות הרוחניות שלהם היא שאלוהים שלהם, אנקאי, יצר בקר למסאי ושכל הבקר על האדמה שייך רק להם. קשר זה הוביל אותם לאורח חיים נוודי בעקבות דפוסי גשמים על פני שטחים רחבים, בחיפוש אחר מזון ומים לבקרם. באופן מסורתי, כל הצרכים של המסאי נענו על ידי הבקר שלהם: הם אכלו את בשר החיות, שתו את החלב וכל לבושם, נעליהם וכלי מיטתם הגיעו מעורם של בעלי החיים, בשעה שגללי פרות שימשו לבניית בתים ובקתות מגורים.

שבט סמבורו – קניה

שבט הסמבורו נוצר מתוך שבט המסאי בזמן נדידתם דרומה מאזורי נהר הנילוס במזרח אפריקה. בני השבט המפוצל החדש שככל הנראה מאסו בנדודים, מיקמו את עצמם במדבריות של צפון קניה ועיסוקם התפתח לרעיית פרות, עיזים, גמלים וחמורים.

בני הסמבורו הם בעלי צבע עור שחום, מבנה גופם גבוה ורזה ומראם החיצוני מאוד מרשים.

הלבוש המסורתי של בני השבט נוטה לבגדים בצבע אדום עז, אם כי באזורים מסוימים הנשים מסתובבות גם חשופות חזה או לבושות באופן חלקי. באופן כללי בני השבט מאוד ססגוניים, הם אוהבים להתקשט ולעטות על גופם תכשיטים רבים, חלקם עשויים מחומרים טבעיים הנמצאים בטבע וחלקם, כיאה להתפתחות השווקים, עשויים מחומרים תעשייתיים, אותם בני השבט קונים ומכינים בעצמם. הגברים נוטים להוסיף נוצות לקישוטי הראש ולענוד עגילים עשויים צדפות או חומרים טבעיים אחרים. הם מדברים בשפת הסמבורו, שפה נילוטית קדומה ממנה התפתחו ניבים רבים המשמשים שבטים אחרים ברחבי קניה.

דת, טקסים ומנהגים

בני שבט הסמבורו מאמינים בישות אלוהית בשם "נגאי" המהווה תפקיד פעיל וחשוב בחייהם. לפי אמונתם אל זה מגן עליהם באופן טוטאלי אך גם מעניש במידה ונעשתה עבירה. מקום מושבו של האל נגאי הוא ההר "אול-דוניו סבאצ'י" הנחשב לקדוש עבור בני שבט סמבורו.

למרגלות ההר נמצאות ארבע שמורות טבע בהם חיים בני שבט סמבורו בקניה: שמורת סמבורו, שמורת שאבה, שמורת באפלו ספרינגס ושמורת לוסאי. הצמחייה מורכבת מעצי ערבה, שיטים, דקלים וקקטוסים ענקיים.

אמונתם כה חזקה ואין זה נדיר כי ילדים ונשים המדווחים על חזיונות אלוהיות, מקבלים מעמדם של נביאים בבגרותם. בני השבט מקיימים באדיקות ובמחזוריות טקסים שונים, ביניהם ברית מילה לנערים בגילאי 14-20, טקס המילה מסמל את המעבר של הנערים מילדות לבגרות והפיכתם ללוחמים. במהלך הטקס הנערים צריכים לעמוד בפנים חתומות ולא להראות פחד. נער שלא יעמוד בטקס יגורש מן השבט, משפחתו תוחרם ויוטל עליה אות קלון.

בני שבט הסמבורו מקיימים גם טקס מילת נשים, טקס שבארצות המערב נחשב לבזוי וניאנדרטלי. בעוד שלפני הנישואים מותר לנשים לקיים יחסי מין באופן חופשי, ללא קשר זוגי, מילת הנשים הנעשית בטרם טקס החתונה נועדה לחזק את נאמנות הנשים לבעליהם.

שבט טורקנה – קניה

בני שבט טורקנה, השבט הגדול ביותר בצפון קניה מונה כ-200,000 איש המתגוררים בצדו המזרחי של אגם טורקנה, אזור מדברי ומבודד, מוקף חופים חוליים ומדרונות בזלת שחורים. בלב האזור המדברי העצום, כמעט כמו נווה מדבר מסיפורים עתיקי יומין, שוכן לו אגם גדול וירקרק שנדמה כאילו הזמן סביבו עצר מלכת.

בני שבט טורקנה ידועים כלוחמים האמיצים והמוכשרים ביותר במזרח אפריקה, הם מסתגלים בקלות לכל תנאי הסביבה, מגדלים בקר ואם צריך, גם מוכנים לשדוד אותו משבט אחר. הם צדים חיות בר למאכל ואפילו תנינים! עם התיישבותם בשולי האגם החלו בני השבט לדוג ולאכול דגים. בני השבט דוברים את שפת ה'טורקנה', שפה נילוטית מזרחית, בדומה לשפות מהם התפתחו שפת סמבורו ומסאי.

דת, טקסים ומנהגים

בדומה לשבטים רבים, גם בני שבט טורקנה משמרים באדיקות את אורח חייהם ומנהגיהם. הגברים מורחים בוץ כחול על ראשיהם ומקשטים אותו בנוצות, לבושם הוא מעין שמיכת צמר צבועה בצבעים עזים, אותה הם כורכים הכתף או המותן. בנות השבט נחשבות נאות וגבוהות, את צווארן מעטרות מחרוזות ועל אזניהן הן עונדות עגילים ססגוניים. הביגוד שלהן מורכב בעיקר מחצאית עור ואריג. בני השבט נוהגים לקעקע את גופם בציורים שונים בעלי משמעות שבטית.

הדת המסורתית של טורקנה אינה נבדלת מהמבנה החברתי של שבט טורקנה או מהמציאות האפיסטמולוגית – כלומר, אין גבול ברור בין דת לחילוניות, והדת והתרבות הם אחד.

הם מאמינים בישות עליונה המכונה אקוג', שברא את העולם ושולט בברכות החיים. בכל יום הם נושאים תפילה כי יזכו לקבל את ברכות החיים – מים, אוכל, בעלי חיים, נשים וילדים, באופן שיפייס את רוחות האב הקדום. רק אמונה בישות זאת תוך קיום הרמוניה בקהילה וקיום המסורות בחיי היומיום יביא לברכה. קבלת ברכות באות לידי ביטוי בעלייה בעושר בבעלי חיים, ילדים, נשים או אפילו דבר בסיסי כמו מזון.

בנוסף רווחת האמונה בקיומם של אבות אבותיהם, נג'יפיאן או נג'יקראם, ישויות רעות הדורשות הקרבת קרבנות בעלי חיים על מנת לפייסם כשהם כועסים או מוטרדים. אבותיהם הקדומים אף ייכנסו כדיבוק באחד מבני המשפחה כדי לתקשר מילולית עם משפחתם.

אחרון חביב הוא "האב הקדמון", אקיפה, הנראה פעיל הרבה יותר בחיי היומיום של אנשים, אך רק בדרכים שליליות. בני השבט חוששים מאוד ודואגים להגן על המשפחה ועל עצמם מפני הרוע של אקיפה. נוצרים ומיסיונרים של שבט טורקנה משווים את אקיפה לדמותו המקראית של השטן.

שבט אצ'ולי – אוגנדה

בני שבט אצ'ולי הם חלק מהקבוצה האתנית לואו המתגוררת בצפון אוגנדה, באזור המכונה בדרך כלל "אצ'ולילנד". זהו אחד השבטים הגדולים באוגנדה ואוכלוסייתם מונה מעל 2.0 מיליון בני אדם. ההערכה היא שבני השבט נדדו לצפון אוגנדה מהאזור המכונה כיום 'בחר אל-ע'זאל' בדרום סודן. שפתם היא שפה נילוטית מערבית, המסווגת כלואו והיא מתכתבת בהדדיות עם לנגו ושפות לואו אחרות. יחד עם זאת בני השבט דוברים גם סוויהילי, שפה הנהוגה במדינות מזרח אפריקה. מבני המגורים המסורתיים הם בקתות עגולות עם פסגה גבוהה, מרוהטות במשטח שינה עשוי… בוץ. בעבר נחשבו בני השבט לציידים מיומנים, המשתמשים באגוזים וחניתות וגם לרועים המחזיקים במקנה צאן ובקר של עזים וכבשים.

בני האצ'ולי נחשבים לפיוטיים במיוחד והם מחברים שירים ושרים אותם על כל אירוע, כשחלק משיריהם מתייחסים לתקריות ידועות בעבר. כך למשל, 'שירת לואינו' אחת היצירות הספרותיות האפריקאיות המצליחות ביותר שנכתב על ידי המשורר האוגנדי, אוקוט פביטק.

השיר הוא פנייה מורחבת לבן שבט הלואו הישאר נאמן למנהגיו שלו ולנטוש את רצונו להיות לבן. יצירה זו הפכה לאייקונית מבחינה תרבותית באפריקה, בעיקר בגלל הייצוג המחריד של הריסת החברה האפריקאית על ידי הקולוניזציה של אפריקה.

דת, טקסים ומנהגים

בני אצ'ולי מאמינים בישות עליונה בשם ג'וק. המקדש לג'וק נקרא 'אבילה'. כמו כן, האצ'ולי מכיר בשני מנהגי לידה שונים, הלידה הרגילה והלידה של 'ג'וק אנוואלה' שמשמעותה הלידה האלוהית.

בתקופה הפרה קולוניאלית כל האצולי האמינו באותה ישות עליונה. ראשי השבט האמינו כי יש להם כוחות על טבעיים, אך למרות אמונה זו, הם שלטו באמצעות מועצת זקני השבט, כך שמעולם לא היה שליט יחיד. נציגי המועצה יכלו לתווך סוגיות בין חמולות ופעלו כמו בית משפט עליון. הייתה זו מערכת ממשל שמשולבת במלואה עם הדת והקוסמולוגיה שלהם.

לפי כללי החברה, הריגת אדם הייתה מעשה אסור, אולם אם התרחש מקרה כזה, משא ומתן על כספי הדמים הובל על ידי משפחת הקורבן, תוך הסכמה שאחרי טקס הפיוס יוחזר הרוצח לקהילה במטרה לכונן שלום בין חמולות. בני אצ'ולי מאמינים ביעילות המערכת המסורתית, ומאמינים כי שיטה זו עדיפה על אימוץ המערכת המערבית. ואמנם, בשנת 1995 הכירה רפורמה חוקתית במנהיגים תרבותיים אלה, אך כיוון שחלק גדול מהחברה השתנה, לא הוחזרה עטרה ליושנה. אך טקסים מסוימים עדיין מתבצעים על ידי זקני אצ'ולי בחלק מהקהילות, במיוחד כאלו שנועדו לניקוי וטיהור של בתים ואתרים, טיהור רוחות רעות ממקומות בהם התרחשו הרג וכדומה.